וואו! איך השמנת!
שנייה לפני שהתחילה מלחמת "שאגת הארי" טסתי לאוגנדה. הלכתי לבקר אנשים שלא ראיתי למעלה משנתיים, כשהפעם האחרונה שהם ראו אותי הייתה בתום שמונה חודשים של עבודת שדה, אחרי שאכלתי מעט ועצוב.לא היו לי שום פיתויים מהמקרר, כי לא היה מקרר.לא ריחות משכרים ממאפיות או בתי קפה.לא תפריטים מסעירים של מסעדות יוקרה.בקיצור, הבנתם את הרעיון. אז אחרי שמונה חודשים שקלתי בערך עשרה קילו פחות מהרגיל וככה נפרדנו בפעם הקודמת. ואז טסתי שוב והמשפט הראשון של כל אדם שפגשתי שם היה "וואו, איך השמנת!" וזה היה בקטע מחמיא!אמרו וואו, איזה יופי, ממש יפה שהעלית במשקל, אני ממש שמח שהעלית במשקל. קבלתי המון הערות על המשקל שלי, שקשורות בהשמנה ובעליה במשקל. ובסוף אני בן אדם מערבי, שלא לומר אישה מערבית, ואני מודה שבשניה הראשונה זה כיווץ אותי וביאס אותי. אבל בשלב מסוים זה שיעשע אותי, ואחר כך חשבתי, וואלה, יש מצב שזה אפילו מחמיא לי.אני נעה בין עולמות שבהם בתרבות אחת להגיד שרזית זו מחמאה כי השמנה זה רע, לבין תרבות שבה חושבים בדיוק ההפך. והשנייה הזאת שבה עברתי מתרבות לתרבות הייתה שנייה מאוד חזקה. אני יכולה להגיד לכם שאחד הדברים הבולטים שמסמלים כיעור בחברה האצ'ולית ובחברות אחרות באפריקה זה רזון. ולכן למשל, נשים מתארות שהן לא ישתמשו באמצעי מניעה מסוימים כי אחת מתופעות הלוואי שלהם היא ירידה במשקל. תחשבו כמה זה הזוי בקונטקסט מערבי. באיזה יום הראתי להן תמונות של בר רפאלי ורותם סלע והן *הזדעזעו* מרמות הכיעור של הנשים האלה בהקשר של הגוף שלהן. אז לקראת כל ארוחת חג או ארוחת שבת מפנקת אני פה כדי להזכיר את זה כשאתם יושבים לשולחן מפואר ומלא מאכלים משמינים וממלאים. תזכרו שזה בסך הכל אומר שאתם פריבילגים בטירוף, שיש לכם שולחן מלא במעדנים שיכולים להאכיל משפחה שלמה בשבט האצ'ולי במשך חודשים רבים. ושאם העליתם כמה קילואים - תחשבו כמה יפים אתם נחשבים באוגנדה.
