איך את לא מפחדת?

איך את לא מפחדת?אחת השאלות הראשונות ששואלים אותי על המסעות שאני עושה לאפריקה היא "איך את לא מפחדת?" והאמת היא שאני כן מפחדת.אני מפחדת שיקרה לי משהו.אני מפחדת שתפרוץ מלחמה בדיוק בזמן שאני אהיה שם ואני אתקע.אני מפחדת שמישהו יעשה לי משהו רע.אני מפחדת ללכת לאיבוד. אני מפחדת שאני אסתבך. או אשאר בלי כסף. או אאבד את הדרכון.ואני בעיקר מפחדת להיות בודדה. להרגיש לבד, בארץ זרה, שאת מרגישה בה לא בטוחה. זו חוויה מאוד מאתגרת, כל פעם מחדש. 

אבל אני בן אדם שפחדים בדרך כלל מדרבנים אותו - לגשת אליהם, להתעמת איתם, להכיל אותם. כי אני מרגישה שזה מנוע מאוד חזק לצמיחה.חשוב לעשות הבחנה בין פחדים שהם מנוע צמיחה, לפחדים ממקומות מסוכנים באמת. עם השנים למדתי להרגיש בבטן כשמדובר בפחדים מהסוג הראשון - כאלה שאם אתכונן לפני, אנהל סיכונים ואגיע מוכנה ברמה המנטלית - אצליח להתגבר עליהם ולהנות מכל הרווחים של ההתגברות על הפחד. ולכן אני מתמודדת עם הפחד הזה ונוסעת.הפעם האחרונה שבקרתי באוגנדה הייתה לפני שנתיים וחצי. "ביקור" של שמונה חודשים מאוד אינטנסיביים, למטרת עבודת שדה אנתרופולוגית. האמת היא שיצאתי עם הלשון בחוץ, אחרי אינספור רגעים קשים. זה לא קל להיות שמונה חודשים מחוץ לבית, למדינה, רחוק מהמשפחה ומהחברים. וזה בטח לא קל להיות שמונה חודשים במקום בלי חשמל, בלי מים, בלי אינטרנט ובלי אוכל שינחם אותך (אלא רק אוכל גרוע ממש). נורא התגעגעתי לארץ ונורא שמחתי לסיים שם את העבודה.ועכשיו, עם כל ההכנות לקראת הטיסה הקרובה, עולה בי שוב הפחד. עולות התחושות מהפעם הקודמת. אני שוב מרגישה קצת כיווץ בבטן, קצת מחנק בגרון. אבל אני יודעת שזה מסוג הפחדים והכיווצים שכשאני פוגשת אותם זה מרגיש ברגע הראשון כמו תמרור אזהרה, אבל בעצם המשמעות שלהם היא שאני בצמיחה.אז כן, אני פוחדת לנסוע, אבל אני גם נרגשת.

אני יוצאת בעיניים נוצצות, עם כיווץ קטן בלב, אבל חיוך גדול על הפנים.