כמה מפחיד זה לפרסם. בין אם זה מאמר באוניברסיטה, פוסט בפייסבוק, כתבה בעיתון. כל הזמן עולה החשש - אולי לא דייקתי? אולי לא הצלחתי להעביר כמו שצריך את המסר? אולי יחשבו עלי משהו שאני לא? אולי מי שיקרא יגיד שאני דמגוגית, שאני לא מראה את המציאות כולה, או שאני מציגה את המחקר ואת התחום שלי בצורה ממש לא טובה?
ככל שיש יותר מילים (ועוד בטקסט מודפס!) יש יותר סיכוי שמשהו יתפספס, או יעבור בצורה לא מדויקת. מה יקרה כשהמנחים המדהימים שלי באוניברסיטה יקראו את הכתבה? כשמנטורים ומנטוריות שהיו לי לאורך הדרך יתקלו בה? מלא פחדים. 
ובכל זאת, אני משתפת. בהרצאות, בפייסבוק, עכשיו גם בכתבה. הסיבה שבגללה אני בוחרת להתמודד עם הפחדים ולפרסם היא שיש משהו חשוב יותר מהפחד  - התוכן. היכולת להביא שינוי בעולם דרך חשיפה של עוד קוראים וקוראות לתכנים אחרים. תכנים מאתגרים, שמעוררים שיח, שונים ממה שאנחנו מכירים. אז אני שמה את הפחד בצד ומנסה לדאוג פחות למה יחשבו עלי כשיקראו את הכתבה - ומתמקדת במסר שאני רוצה להעביר הלאה. שמה גם את האגו בצד - ומוכנה לאפשרות להיות פחות מושלמת ממה שהייתי רוצה להצטייר. מחליטה לקפוץ למים כדי שהמסר הזה יעבור.
אני רוצה להודות לצוות מקור ראשון על ההזדמנות הזו לקפוץ למים. לטל ניומן, עורכת מוסף הנשים של העיתון ולרעות גזבר, הכתבת המוכשרת. תודה גם לשרון רוזנבלוט שעשתה בינינו את החיבור. שמחה, גאה וקצת חוששת לשתף את קוראות העיתון בחייהן של נשות שבט האצ'ולי באוגנדה, אבל גם בטוחה שזה היה שווה את זה.