"השדה המציף" – אנתרופולגים בעבודת שדה מורכבת
"עבודת השדה שלי החלה בעיצומה של העונה היבשה בצפון אוגנדה, סמוך לגבול עם דרום סודן, באזור בו מתגוררת קבוצת הא'צולי. 40 מעלות ו100% לחות בצל היו התנאים שאפיינו את השדה. כשאין חשמל, התנאים האלו הופכים קשים פי כמה כי אין מזגן, אין מאוורר ואפילו את המים אין איך לקרר. כיאה למי שגדלה באטמוספירה של הסטארטאפ ניישן ניסיתי בנחישות ובאובססיביות למצוא פתרונות להתקרר. מאוורר סולארי, מיכלים לקירור מים, חורי אוורור בבקתה, וריאציות שונות של רשתות צל ועוד ועוד. המקומיים שישבו תחת עץ המנגו והזיעו להם בנחת התבוננו בניסיונות שלי בסקרנות. אבל בעוד הם נשארו שלווים וחסרי מעש, אני נכשלתי פעם אחר פעם והתסכול ואיתו החום שהחל להטריף אותי רק הלכו וגברו. הלילות היו הקשים ביותר. הבקתה שבה ישנתי ספגה את החום של כל היום, החלונות היו סגורים מחשש שייכנסו אורחים לא רצויים, והלינה מתחת לכילה הפכה את האוויר הלוהט לדחוס ומחניק פי כמה. הפתרונות שניסיתי לא הועילו בכלום, להפך, רק החמירו את רמות התסכול. לילה אחד היה גרוע מכל מה שהיה עד כה. שכבתי מותשת ומתגרדת על המחצלת הלא נוחה, מזיעה בלי הפסקה, מתקשה לנשום מרוב חום. מסביבי הזמזמום העצבני של מה נשמע כמו מיליוני יתושים. בכיתי בייאוש עד שברגע של צלילות מפחידה נראה היה לי שנשארו לי שתי אפשרויות: או לאבד את השפיות או להיכנע. החלטתי לעשות בדיוק כמו בני המקום, ונכנעתי לחום. הפסקתי להילחם בו. הפסקתי לחפש פתרונות וקיבלתי את המצב בלי לנסות לשנות אותו. עדיין היה לי חם, המים היו רותחים והאוויר היה לוהט אבל אני פשוט ישבתי בשלווה יחד עם חברי מהשדה תחת עץ המנגו והזעתי לי בנחת..."